מאז שנת 1986 רשויות מקומית אינן רשאיות לשנות את הוראות צו הארנונה מבלי לקבל את אישור שרי הפנים והאוצר. כנגד עיריית תל אביב נטען כאילו שינתה שלא כדין בראשית שנות ה-90 את צו הארנונה באופן שיותר לה לגבות ארנונה בגין שטחים משותפים כאשר יש דייר אחד בקומה בבניינים שלא למגורים וכן ארנונה על חברות ניהול בגין חדרי אנרגיה וחשמל, מצאה אוזן קשבת בבית משפט המחוזי בתל אביב אשר פסק כי מדובר בצעד לא חוקי וביטל את החיובים שנדרשו בגין כך.
בערעור שהגישה עיריית תל אביב, בחן בית המשפט העליון את האיזון שבין השיהוי המנהלי המבקש לאזן בין זכות של הפרט לבין אינטרס הציבור. ואותו לאזן מול השיקולים הנוגדים ולקבוע אם ראוי להידרש לעתירה חרף השיהוי שדבק בה אל מול אינטרס ההגנה על שלטון החוק נקודת המוצא היא שגביית מס בחריגה מסמכות פוגעת בעקרון היסוד של חוקיות המינהל, המושתת על עקרון שלטון החוק.
בית משפט קבע כי דין הערעור להתקבל, קרי לדחות את העתירות שהוגשו לבימ"ש המחוזי להידחות בשל שיהוי אובייקטיבי. הנזקים שייגרמו ושעלולים להיגרם לאינטרס הציבור אם ביהמ"ש יידרש לעתירות חרף השיהוי שדבק בהן הם בשיעור ניכר, אשר עולה על התועלת שתנבע ממתן סעד, כל סעד. הווה אומר הנזק שייגרם לציבור עקב ההתדיינות הארוכה גדולה מהתועלת לנישומים הנפגעים.
הלכה למעשה בית משפט קבע כי לאור הזמן הרב שחלף מאז תיקון צו הארנונה ועד למועד בו הוגשו העתירות אין מקום להביא זאת לדיון בפרט בשל הנזק הכספי שעלול להיגרם לאור סכומי ההשבה להם תידרש העירייה.
אנו סבורים כי גם אם בימ"ש נטה חסד לעירייה ומנע ממנה את הצורך להחזיר כספים שגבתה מזה כעשרים שנה, עדיין הוא נדרש היה לדון בתקפות החיוב מכאן ואילך, לפי עקרון הבטלות היחסית. שהרי צווי הארנונה מתפרסמים מדי שנה והם נשענים על הוראות צו הארנונה בשנה קודמת. נכון היה לדון האם השינוי שערכה עיריית תל אביב חוקי או לא, וככל שכן לקבוע, לפחות כי החל מעתה אין היא רשאית להמשיך לגבות כספים בגין השינוי הלא חוקי (לכאורה)
למה דומה הדבר, לכזה המחזיק רכוש גנוב. ידוע הוא שגניבה והחזקת הרכוש שנגנב הן שתי עבירות שונות. בעוד שעל עבירת הגניבה יש התיישנות ולא ניתן להאשים בחלוף הזמן הקבוע בחוק, הרי שעבירה מסוג החזקת הרכוש הגנוב מוגדרת כ'עבירה מתמשכת' דהיינו כזו כשמתחדשת כל הזמן ולא נטען לטעון התיישנות.
עעמ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ