עו"ד אייל אקשטיין
המחוקק הכיר ב"בתי תכנה" כתעשייה לצורך ארנונה. תחילה אומצו מבחני עזר לפעילות ייצורית לצרכי מס הכנסה (מבחן יצירת "יש מוחשי", מבחן היקף השימוש במוצר המוגמר, מבחן ההשבחה הכלכלית ומבחן ההנגדה) ובהמשך הכירו ביהמ"ש שיש לתת משקל לתמורות ולמאפיינים של תעשיית ההייטק.
אלא הגידול הניכר שחל בשנות ה-2000 בהיקף שטחים המושכרים לחברות הייטק, הביא להקשחה במדיניותן של רשויות מקומיות אשר לזכאות לתעריפי הארנונה המופחתים של "בתי תכנה".
לשיטתן של חלק מהרשויות החיוב תעריף המוזל של "בתי תוכנה" הוא בגדר הקלה זמנית לחברות הזנק לשלב של פיתוח מוצר, וגם אז יש לפצל את שטחי הנכס בין השטחים המשמשים בלעדית לפיתוח שיזכו לתעריף הנמוך לבין יתר השטחים (בהם מתבצעת יתר הפעילות הנלווית כגון הנהלה, כספים, מכירות, כח אדם ואף תמיכה טכנית) והציבו לרבות מבחן כמותי (גודל השטח בו מתקיימת הפעילות הייצורית לעומת גודל השטח המשמש לפעילות אחרת) ומבחן מהותי האם הפעילות הייצורית היא החלק העיקרי של הפעילות בנכס, מספר העובדים העוסקים למשל בכתיבת התוכנה אל מול יתר העובדים, היקף הכנסות והוצאות על מחקר ופיתוח אל מול הוצאות אחרות, האם התוכנה מיועדת למכירה כסחורה או לשמש למתן שירותים או לצרכים פנימיים וכו'.
עם זאת ביהמ"ש הבהיר, כי העובדה שמתקיימים גם היבטים מסחריים מובהקים אינה שוללת הכרה כבית תכנה. מכירת תוצרת כרוכה מטבע הדברים במאמצי פרסום, שיווק, לוגיסטיקה וגבייה, וכתוצאה מכך כמעט כל מפעל תעשייתי יהיה "חברה מעורבת" במידה זו או אחרת. זאת ועוד, אין בחוק הבחנה בין חברת הזנק ממומנת משקיעים לבין בית תוכנה מסחרי פעיל ואף לא מניעה שהייצור יהיה עבור לקוח אחד. מה שמכריע הוא העשייה המבוצעת בנכס. זאת הפעילות שהמחוקק ביקש לעודד, והנסיונות השונים להצר את היקף ההקלה על ידי מציאת אבחנות שונות – לא יצלחו[1].
במקרה אחר נקבע, כי אין מניעה שפיתוח תוכנות מחשב שנועדו לשרת מגזר מקצועי מסוים או קהל יעד מסוים ייחשב כפעילות יצורית, וזאת לעומת פיתוח תוכנה המוגדר לצרכי לקוח ספציפי. זאת ועוד, אין חובה כי התוכנה המיוצרת בנכס תימכר כסחורה ("מוצר מדף") וניתן גם למכרה כ"פרודקט" בו עושים שימוש הלקוחות ברשת האינטרנט[2].
עם זאת, כאשר לא ניתן להפריד בין העיסוק בפיתוח התוכנה לבין הייעוד של התוכנה, אזי גם אם הפעילות העיקרית בנכס ע"י רוב עובדי החברה היא ביצור ופיתוח תכנה, הפעילות הכוללת אינה של ייצור תכנה לצרכי מכירה כי אם פיתוח תוכנה המהווה כלי שירות וכלי עבודה למתן שירותים וייעוץ ללקוחותיה (המהווים את עיקר הכנסותיה), ולכן אין מדובר בבית תוכנה[3]. יצויין שבסמוך לפרסום פסה"ד בעניין זה תוארה החברה באחד העיתונים הכלכליים, כי בניגוד לרוב תעשיית ההייטק הישראלית, היא אינה מפתחת מוצר שנמכר ללקוחות, אלא היא חברת ייעוץ ושירותים.
למשרד בן-אליעזר ושות' ניסיון נרחב ומוכח בייצוג וליווי משפטי בארנונה של חברות היי טק עתירות ידע ובתי תוכנה בערכאות השונות.
[1] עמ"נ 60985-07-20 פריאמפט נ' עיריית ר"ג (3.10.21)
[2] עמ"נ 77431-05-23 וורטי מחקר ופיתוח נ' עיריית ת"א (9.11.23)
[3] בעמ"נ 35468-09-22 סיגניה נ' עיריית ת"א (4.2.24)