חוב בארנונה – מהי גובה הריבית?

חיובי ארנונה – המקור החוקי לגביית ריביות

לחיובי ארנונה אשר לא משולמים במועדם, מתווספים הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 0.75% לחודש. בלא מעט סוגיות הנדונות בבתי המשפט, עולה לא אחת שאלת גובה הריבית. שאלה זו מתחדדת, בין היתר, משום שוועדות הערר נטולות כל סמכות באשר להתערבות בעניין קביעת ריבית (השוו עם סמכותם לפסוק הוצאות).

המקור החוקי של ריבית הפיגורים הינו חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה). חוק זה מתייחס לתשלומי חובה לרשויות המקומיות המשולמים באיחור ולתוספות ריבית הפיגורים שהרשות רשאית להטיל על הנישום במקרים כאלה. יצוין כי מדובר בריבית בשיעור שנתי של 9.38%! ריבית גבוהה ללא ספק (טרם הצו הקובע הפחתתה לשיעור של 0.5%).

בשונה מחוק פסיקת ריבית והצמדה, המשקף תשלום עבור "מחיר" הכסף ולא מימד "עונשי", הרי שחיוב בריבית על פי חוק הרשויות המקומיות, מהווה מעין "עונש", שכן הנישום מחויב בריבית בשיעור העולה על מחיר הכסף בשל איחור בתשלומים. יודגש כי הוראת החוק באשר לריבית על הארנונה הינה הוראה קוגנטית שאינה ניתנת לשיקול דעת ולא ניתן להתנות עליה.

מגמת בתי המשפט לשנות את הריבית, להפחיתה ואף לבטלה במקרים מסויימים

עם זאת, ניכרת מגמה בבתי המשפט להפחית את שיעור החיוב בריבית הפיגורים, וחרף "קשיחותה" של הוראת החוק, בלא מעט פסקי הדין עשו בתי המשפט שימוש בסמכותם לשנות את הריבית, להפחיתה ואף לבטלה. זאת בהתחשב, בין היתר, באופן התנהלות הצדדים המעורבים בסכסוך, בנסיבות האופפות את התיק, כגון משך התארכות התיק בוועדת ערר (סחבת), חיובי ארנונה למפרע, הטלת ארנונה לראשונה בתוספת ריבית פיגורים וכיו"ב, תוך עריכת איזון בין הנזק שנגרם לצדדים בנסיבות המחלוקת.

מאידך, ההצדקה שלא לסטות מהחוק הקיים נטועה בטענה (הדיונית, יש לומר) המועלית מצד הרשויות (בעיקר בערעורים על החלטות ועדת הערר) לפיה, הואיל וסמכותו של בית-המשפט נגזרת מהסמכות של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר, המצומצמות לעניינים טכניים עובדתיים בלבד, כי אז אין לבתי המשפט הסמכות לדון כלל בטענה ביחס לגובה הריבית.

ער לטענה דיונית זו, וחרף נוקשות הוראת החוק, עושה כאמור בית המשפט שימוש בסמכותו ומתערב בגובה שיעור הריבית המוטלת על נישומים, בין היתר לאור סמכותו הטבועה בס' 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה הקובע כי "רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית לפי שיקול דעתה לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו".

מדוע לא תינתן לוועדת הערר הסמכות להתערב בשאלת גובה הריבית?

עתה עולה השאלה מדוע לא תינתן לוועדת הערר הסמכות להתערב בשאלת גובה הריבית?

השאלה מתחדדת בפרט לאור חוקי מס אחרים בהם נקבעה סמכות מפורשת לערכאה מעין שיפוטית להתערב בשאלת גובה הריבית במחלוקת בין הרשות לנישום.

דוגמא לכך הינה הסמכות המפורשת בחוק התכנון והבנייה באשר להיטל השבחה, אשר אף עליו חל חוק הרשויות המקומיות באשר להשתת ריבית פיגורים.

במסגרת תיקון 84 לחוק הוטבעה בסעיף 16 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה הסמכות לוועדות הערר לפיצויים ולהיטל השבחה להפחית את תשלומי הפיגורים שבעל המקרקעין חייב בהם לפי הוראות חוק הרשויות המקומית כולם או חלקם.

דוגמא נוספת ניתן למצוא בסעיף 94 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה רכישה). בעוד שבחוק זה ניתנה כבר למנהל הדן בהשגה על הודעת השומה הסמכות לפטור נישום מהפרשי ריבית והצמדה הרי שוועדת הערר לפי חוק זה רשאית לאשר את השומה, להפחיתה, לבטלה או להחליט בדרך אחרת, אך לא להגדילה, ולצורך זה רשאית הועדה לדון לפי שיקול דעתה בכל דבר שהמנהל רשאי להחליט בו לפי חוק זה, לפי שיקול דעתו.

סמכות דומה ניתנה למנהל ולוועדת ערר לפי חוק מס רכוש קרן ופיצויים.

אם כך, בהינתן כי ועדת הערר לענייני ארנונה היא אכן אינסטנציה משפטית מובהקת, בדומה אף לוועדות ערר אחרות, המקבילה לבית משפט השלום, הרי שמן הראוי כי לוועדת הערר תינתן הסמכות החוקית להתערב בשאלת גובה הריבית המוטלת על נישומים, להפחיתה ולבטלה לפי שקול דעתה.

בהערת אגב יצוין כי מקצת וועדות הערר ברשויות המקומיות "נוטלות" סמכות זאת לעצמן ומתערבות בשאלת גובה הריבית, מתוך השקפה עניינית ומקצועית, הרואה את מכלול הנסיבות, העובדות, הראיות והנתונים המונחים על שולחנה.

בשונה מדעתנו בדבר סמכות וועדת הערר בהשתת הוצאות, דווקא בסוגיה זו הנטייה היא להמליץ למחוקק להרחיב את סמכות הוועדה באשר להתערבותה בגובה הריבית.

לקבלת פרטים ומידע אודות ריביות על חוב בארנונה צרו עמנו קשר – משרד עו"ד בן אליעזר ושות' טלפון: 03-6954100 כתובת מייל: info@be-law.co.il

 

גלילה למעלה
דילוג לתוכן