לאחרונה אנו חשים אני ולא מעט מעמיתינו למקצוע, בפרט אלו שניתן להגדירם כ"שחקנים חוזרים" במגרש הדיונים בוועדות הערר לענייני ארנונה שליד הרשויות המקומיות, כי קיימת מגמה לשימוש גובר בסמכות הוועדה להשתת הוצאות על הצדדים המתדיינים.
סמכותה של ועדת הערר לענייני ארנונה שואבת את כוחה מחוק הערר, עם זאת בית המשפט העליון בלא מעט החלטות תחם את סמכותה לעניינים עובדתיים טכניים.
כבר עתה אבהיר כי הרחבת סמכויותיה של ועדת הערר הינה צעד מבורך, אלא כשהדבר נעשה טלאי על גבי טלאי ולא כחבילה אחת, כפי שמוצע בהצעת חוק העיריות החדש, יעילותה מוטלת בספק.
סמכויות וועדת ערר בארנונה
נכונה הקביעה כי מי שניתנה לו סמכות על פי חיקוק לעשות דבר, נתונות לו ממילא גם כל סמכויות העזר הדרושות לו, במידה מתקבלת על הדעת, כדי לאפשר לו את עשיית הדין כראוי וכיאות.
יצוין כי חרף קביעה זו על פי רוב נמנעו עד כה הועדות ברשויות השונות להטיל הוצאות על הצדדים אלא במקרים קיצוניים ובנסיבות מיוחדות. אלא שקביעה כאמור קיבלה משנה תוקף לאחרונה ובמסגרת ק"ת תשע"ב מס' 7114 מיום 30.4.2012 נוסף סעיף 19א לתקנות הערר המרחיב את סמכותה הדיונית של הוועדה להשית הוצאות על בעלי הדין.
מבלי להכביר במילים יצוין כי הרציונאליים העומדים בבסיס הסמכות הדיונית להשית הוצאות משפט הינם, בין היתר, קידום ניהול יעיל צודק וראוי של הדיון, מניעת מצב של חסרון כיס לזוכה והרתעת תובעים פוטנציאליים מלהגיש תביעות סרק.
אלא שספק אם במסגרת התיקון שאוזכר לעיל בתקנות הערר יושגו מטרות אלו במלואן:
בראש ובראשונה נשאל, מדוע בחר המחוקק להרחיב בחקיקה דווקא את סמכותה של הוועדה לעניין סדרי הדין וסמכויות העזר הנלוות לה, ולא להרחיב את סמכותה העניינית בשאלות בעלות נופך משפטי, כגון חוקיות החיוב, שנכון להיום הינן שאלות שאינן בסמכותן של ועדות הערר. השאלה מתחדדת לאור העובדה כי דווקא באשר לסמכותה הדיונית של הוועדה, במסגרתה אף השתת הוצאות משפט, שוררת תמימות דעים בבתי המשפט ביחס לחשיבותה ונחיצותה, בעוד שבשאלת הסמכות העניינית מהותית שוררת מחלוקת שטרם הוכרעה סופית.
הפרקטיקה שהייתה קיימת עד לאחרונה
יתרה מכך, בשל העובדה כי סמכותה של הוועדה מצומצמת לעניינים טכניים עובדתיים, נדרשים נישומים לעיתים לפצל את הדיון בעניינם בשתי ערכאות מקבילות: בוועדות הערר בשאלות עובדתיות טכניות ובבית משפט מנהלי בשאלות כגון חוקיות החיוב בארנונה. במצב החוקי החדש ובעצם השימוש בסמכותה הטבועה של ועדת הערר להשית הוצאות, נוצרה למעשה עילה חדשה, "רגשית" במהותה, העלולה להשיג דווקא מטרה הפוכה – סרבול הדיון וריבוי הפניות לבית המשפט, ולו רק בשאלת הוצאות המשפט. ספק אם לכך התכוון המחוקק.
לו זו בלבד אלא שעתה, נחשף הנישום מראש לסיכון כפול בו זמנית בהשתת הוצאות על ידי שתי הערכאות, בהן הוא מבקש להתדיין במקביל על בסיס "כתב תביעה" יחיד. במצב דברים זה, הגם שמטרת השתת הוצאות הינה, בין היתר, להרתיע תובעים פוטנציאליים מלהגיש תביעות סרק, הרי שבכך מושגת הרתעה יתירה, שספק אם כיוון לכך מחוקק המשנה בהרחבת סמכות העזר.
זאת עוד, בשל העובדה שסוף סוף ממונים וממומנים חברי הועדה על ידי הרשות המקומית, לא אחת "נחשדות" ועדות הערר על ידי הנישומים בחוסר אובייקטיביות, וכמי שמשמשות כ"זרועה הארוכה" של הרשות המקומית. חשד זה אף עלול להתעצם על אחת כמה וכמה כשהוועדה משיתה על הנישום הוצאות משפט במסגרת החלטתה בתיקו. השתת הוצאות עלולה להיתפס בעיני הנישום "כמס" נוסף.
הרציונאליים להשתת הוצאות בוועדות ערר
תפיסה "חשדנית" זו עלולה להתעצם אף בהיבט נוסף. בהיעדר הסדר חוקי או הנחיות ברורות, הוצאות המשפט (שלא משולמות לצד השני) נגבות ישירות לחשבונה של העירייה. לאור זאת, השתת הוצאות משפט על הרשות המקומית, כגון במקרים של סחבת מצידה ו/או ניהול הליך לא יעיל, מהווה הלכה למעשה ולכל היותר, העברה מ"סעיף תקציבי" אחד ל"סעיף תקציבי" אחר במאזני העירייה. שכן לפי שעה, קופת העירייה וקופת הוועדה חד הם.
לו זו בלבד, אלא שמצב בו "מנוטרל" הסיכון בהשתת הוצאות משפט על הרשות המקומית, לא מן הנמנע כי הרשות עצמה תבחר לגרור את הנישומים להתדיינויות בוועדת הערר בניסיון להעשיר את קופת העירייה ובכך להגדיל את מספר ההתדיינויות במקום לצמצמם.
לסיכום אין ספק בדבר הצורך בהרחבת סמכויות העזר של הוועדה, בין היתר, בהשתת הוצאות משפט על הצדדים, על מנת לייעל את ההליך הדיוני. אלא שהרחבה זו צריכה להיעשות בד בבד עם הרחבת סמכותה המהותית של הוועדה. לעת עתה כל עוד לא יורחבו סמכויותיה של הוועדה, מומלץ כי הוצאות המשפט המשולמות על ידי הנישום ינוהלו בחשבון נפרד מכספי העירייה ולו רק ל"מראית עין". מי ייתן!
לקבלת פרטים נוספים על סמכות ועד ערר לפסוק הוצאות ניתן ליצור קשר עם משרד עו"ד בן אליעזר ושות' בטל' 03-6954100 info@be-law.co.il