לאור הוראת החוק המאפשרת חיוב בעלי שליטה בחובות ארנונה של חברות בשליטתם, גבר קצב התביעות שהוגשו על ידי רשויות מקומיות ובלא מעט מקרים אף נפסק כי על בעל השליטה לשאת, באופן אישי, בחובות אלו, המוטלים על בעלי השליטה.
חובות ארנונה – מהי הרמת מסך?
אך לאחרונה, פסק בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין מרדכי ענבר נ' עיריית חיפה[1] (להלן: "עניין ענבר") כנגד בעל שליטה והטיל עליו לשלם את חובות הארנונה של חברה שהייתה בשליטתו, משלא סתר את החזקה שבסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, הקובע כי על בעל השליטה חובת ההוכחה לסתירת החזקה כי נכסי החברה לא הועברו אליו.
מהן הנסיבות המאפשרות הטלת חובות ארנונה על בעל השליטה?
סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים למשק המדינה מקנה לרשויות המקומיות את האפשרות לגבות ארנונה מבעל שליטה בחברה פרטית, מקום בו החברה עצמה לא פרעה חובותיה. סעיף זה עם חקיקתו, 'זעזע את אמות הסיפים' של דיני הארנונה בהיותו מטיל חבות בארנונה על מי שאינו 'מחזיק' בנכס ובניגוד לכלל הבסיסי לפיו רק המחזיק הוא החייב בארנונה.
עם זאת, 'הרמת המסך' ההתאגדות וחיוב בעלי השליטה בחובות החברה מתאפשרת רק וככל מתקיימות נסיבות מיוחדות של חוסר תום לב מצד בעלי השליטה, כמו למשל העברה או הברחה של נכסים. כך, בכדי שהרשות המקומית תוכל להעביר את נטל החוב של החברה על בעלי השליטה באופן אישי, עליה להוכיח התקיימות תנאים מקדימים והם: (1) הנכס נשוא החוב אינו משמש למגורים; (2) המחזיק בנכס הוא חברה פרטית; (3) החברה אינה דייר מוגן בנכס; (3) חוב הארנונה (המועבר לבעלי השליטה) נוצר לאחר יום 1.1.04; (4) חוב הארנונה המועבר הוא חלוט וסופי ולא מתנהל בגינו הליך השגה ערר או ערעור;
ככל ואלו מתקיימים, בוחנים קיומן של הנסיבות המיוחדות: (1) החברה העבירה את נכסיה ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לה אמצעים בישראל לסילוק חוב הארנונה; (2) החברה העבירה את פעילותה לחברה אחרת, שיש בה, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם, בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לה אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור; (3) החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה בלי ששילמה את חוב הארנונה, יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בה בלא תמורה, וניתן לגבות מבעלי השליטה את חוב הארנונה;
הטלת חובת ארנונה אינה יכולה לקום על כל בעל שליטה אלא רק כזה אשר "מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים באחד מהללו : (1) מהון מניות שהוצא או מכוח-ההצבעה; (2) מהזכות להחזיק בהון המניות שהוצא או בכוח-ההצבעה או זכות לרכשם; (3) בזכות לקבל מהרווחים; (4) בזכות למנות מנהל;
יודגש שמדובר ברשימת בדיקה ביחס לעצם קיומה של חבות, ללא דיון בשאלה באיזה חלק מחוב הארנונה ניתן לחייב את בעל השליטה. עוד יצוין, כי הרשימה לעיל היא בדיקת החבות לפי סעיף 8ג לחוק ההסדרים. מדובר בהליך רשות ולא ייחודי שכן ניתן לפעול גם לפי סעיף 6 לחוק החברות בעניין "הרמת מסך".
כמו כן, אין עדיין הלכה ברורה בפסיקה מה גבי מקרה בו החייבת היא חברה שבעלת השליטה היא גם כן חברה ("חברת אם") שבעל השליטה בה הוא אדם פרטי. האם במקרה כזה ניתן לעקוף את חברת האם ולפנות ישירות לאדם הפרטי?
השלכות להטלת חובות ארנונה על בעלי שליטה
ברי כי הוראת חוק זו היא כרסום משמעותי בעיקרון האחריות המוגבלת, אשר יוצרת הפרדה בין הכיס הפרטי של בעלי המניות לבין הון החברה אך המחוקק, בלחץ הרשויות המקומיות, מצא פתרון למציאות בלתי אפשרית ברשויות המקומיות, של חובות ארנונה שמשאירות אחריהן חברות חדלות פירעון.
כך, הרשויות המקומיות זיהו מגמה של חברות מסוג מסוים, בעיקר כאלו בהן שולט המוניטין ופחות זהות החברה (כמו מסעדות, מועדונים וכו') והמאופיין במדיניות "הדלת המסתובבת". שם, ניתן כל העת להחליף את זהות המחזיק בנכס בפעולה די פשוטה של הקמת חברה חדשה והסכם שכירות חדש כאשר אין שינוי בעסק עצמו המופעל בנכס. בעוד בעל הנכס והספקים השונים של החברה רשאים להתנות מתן שירות או סחורה כנגד ערבות אישית של הבעלים, לא כך המקרה לגבי הרשות המקומית וזו נאלצת להסתפק בהסכם השכירות ובמוסר התשלומים של החברה.
בעניין פס"ד ענבר, נקבע כי חזקה כי בעת הפסקת הפעילות היו לחברה נכסים, ואלו הועברו לבעל השליטה בה ללא תמורה, וניתן לגבות ממנו את המס המגיע מן החברה, תוך שחובה זו גוברת על הזכות לפרטיות, הקבועה בחוק הגנת הפרטיות תשמ"א–1981 ועל הוראות סעיף 7 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו החזקה בסעיף 119א(א)(3). חזקה זו אמנם ניתנת לסתירה, אולם היא מטילה על בעל השליטה את הנטל להראות שלא היו נכסים, וממילא גם שאלה לא הועברו אליו.
יוער עוד בשולי הדברים כי בפס"ד ענבר נקבע כי הודעה על תחילת חזקה בצירוף הסכם שכירות בו נקבעת תקופת החזקה, מטילה על העירייה חובה אקטיבית לסיום מועד החזקה כאמור בהסכם השכירות ולא נדרשת הודעה נוספת מצד המחזיק/בעלים.