לפי החוק סמכות ועדת הערר לדון בסוגיות שמונחות בפניה, נגזרת מעילות ההשגה שהם בשאלה אם "נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו" ועולה השאלה מה דינן של סוגיות הנמצאות "ליד" שאלות אלו כדוגמת פטור ל'נכס ריק' מכח תקנות ההסדרים במשק המדינה או פטור לנכס שאינו ראוי לשימוש מכוח סעיף 330 לפקודת העיריות.
מהן סמכויות וועדת הערר לארנונה?
מלבד סמכויותיה הנגזרות מעילות ההשגה (ושל מנהל הארנונה), סמכותה הטבועה של ועדת הערר היא לבחון האם נפל פגם בהקשר לדרישת התשלום ובשיקול דעתו של מנהל הארנונה. מצד העיקרון ברור שבהעדר דרישת תשלום ערוכה בהתאם לדין, אין מקום לחיוב ארנונה, שכן בהעדר דרישה 'כדין' אין הנישום יודע מהו הסכום שעליו לשלם, מהו מועד התשלום ומהו בסיס הנתונים (סיווג הנכס, השימוש בו, גודל השטח המחויב, התעריף החל) שעליו מושתת החוב. דא עקא, בהיבט עקרוני, דרישה פגומה עדיין, אינה מאיינת את קיום החוב אלא עלולה להניח לפני הנישום מכשול שיקשה עליו לבחון את החיוב ולהשיג עליו.
האם שאלת פטור מארנונה לנכס ריק נמצאת בסמכות וועדת הערר?
כאשר מונחת בפני ועדת הערר סוגיית השימוש בנכס או שטחו, זו יודעת על נקלה כי עניינים אלו מצויים תחת מטריית הסמכות שנפתחה מעליה. עניין מובהק זה אינו בהכרח כאשר אנו דנים בסוגיות של נכס ריק ופטור לנכס לא ראוי לשימוש.
אם קיימת פרשנות לפיה נכס ריק זה סוג של שימוש (וראה לעניין זה ההלכה בעניין הסיווג הראוי לנכס ריק בתום תקופת הפטור) אזי מסוכם על הכל כי פטור לא ראוי לשימוש אינו נופל לאחת מן הסוגיות העולות בחוק הערר.
עמדת הפסיקה
הפסיקה עצמה חלוקה בשאלה מה ההליך הראוי לתקיפת החלטה שנתקבלה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות. האם הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים היא ההליך הראוי והמתאים, והאם יש מקום לפנות בהשגה, וככל שההשגה לא תניב את התוצאה המקווה – בערר (ראו מקרים אחרים שעסקו בסעיף 330 בר"מ 2253/15 עיריית נתיבות נ' עמיגור ניהול נכסים; בר"מ 7972/12 וסרמן נ' מנהל הארנונה בעיריית גבעתיים, שבהם תחילתם של ההליכים היה בהשגה וערר).
בהלכה הרווחת כיום לעניין תחולתו של הפטור, המגרש המוצלח נ' עיריית תל אביב, ציינה המשנָה לנשיא (כתארה אז) נאור, כי היא מבקשת להותיר בצריך עיון את השאלה מיהי הערכאה המוסמכת לדון בטענה שעניינה סעיף 330 לפקודת העיריות. הוסבר שם, שעל פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 מוגבלת סמכותה של ועדת הערר לדון בטענות מסוימות המפורטות בסעיף 3(א), אך פסק הדין הפנה להכרעות סותרות בפסיקת הערכאות הדיוניות. לבסוף ציינה: "כשלעצמי ומבלי לקבוע מסמרות בדבר נוטה אני לדעה כי הדבר אכן מצוי בסמכותה של ועדת הערר, מה גם שמדובר בבדיקה עובדתית לגביה זו הערכאה המתאימה".
ערר ארנונה לסיכום
כמו בכל תחום משפטי אחר, בהיעדר חקיקה ופסיקה חד משמעית, הפרקטיקה הרווחת היא הקובעת. כך, לרוב מטעמי יעילות הדיון, בקשות למתן פטור 'לא ראוי לשימוש' מובאות בפני מנהל הארנונה (אף שהדין אינו קובע לו סמכות בלבדית בעניין בדומה להכרעתו בהשגה) אשר מקבל החלטה והנישום, ככל וההחלטה אינה לשביעות רצונו, מגיש ערר שאף נדון ללא טענות סף של חוסר סמכות.
אין לנו אלא לסכם ולומר כי סוגיה "זעירה" זו מנציחה את הבעייתיות הרבה בדיני הארנונה, שם חרף דברי החקיקה אין הסדרה של פרוצדורה וסמכויות וגם הפסיקה אף לא נתנה דעתה באופן חד משמעי וכל אחד כראות עיניו ינהג ויעשה.
לפרטים נוספים אודות סמכות ועדת הערר בארנונה בשאלת פטור לא ראוי לשימוש ניתן ליצור קשר עם משרד עו"ד בן אליעזר ושות' בטלפון: 03-6954100 כתובת מייל: info@be-law.co.il.
יעניין אתכם לקרוא גם את המידע הבא: